החלטה בתיק ת"א 53254-06-12

                                    בבקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף

1. עסקינן בתביעה לפיצוי כספי בגין עילות של כליאת שווא ולשון הרע ונזקים אשר על פי התביעה נגרמו לתובע.
   על פי כתב התביעה, ביום 23.8.07 הגישה הנתבעת 1, בהיותה רעייתו,  תלונה למשטרת ישראל לפיה הותקפה על ידו. בעקבות תלונה זו נפתחה חקירת משטרה, התובע נעצר, הוגש כתב אישום עם בקשה למעצר עד תום ההליכים והתובע שוחרר לחלופת מעצר בה שהה במשך כשמונה חודשים עד שהוגשה בקשה מוסכמת לחזרה מכתב האישום וסגירת התיק.

2. התביעה דנן הוגשה נגד הנתבעת 1, כיום גרושתו של התובע; נגד הנתבעים 2-3 , הוריה ונגד מדינת ישראל, היא הנתבעת 4.

3. ביום 25.9.12 הגישו הנתבעים 1-3 בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ומקומית, משום שלטענתם בית המשפט המוסמך לדון בתביעה זו הינו בית המשפט לענייני משפחה בטבריה. לטענתם, מקור הסכסוך נעוץ בהיות הצדדים בני משפחה ולפיכך יש להעביר את הדיון כאמור.

4. התובע התנגד לבקשה וטען כי כיום הוא אינו נשוי עוד לנתבעת 1 ולפיכך הצדדים אינם עוד בני משפחה. בנוסף טען כי התביעה הוגשה בגין תלונת שווא אשר הינה חלק מלשון הרע ומדיני הנזיקין כך שמקור הסכסוך אינו בדיני המשפחה.

5. בהמשך לדיון שהתקיים, הודיע התובע ביום 28.3.13 על הסכמתו למחיקת התביעה נגד הנתבעת מס' 4. עם זאת, עומד התובע על כך שיש להותיר את התביעה בבית משפט זה.

6. לאחר שבחנתי את זהות הצדדים ואופי המחלוקת ושמעתי את עמדות הצדדים - מצאתי כי הדין עם הנתבעים והסמכות העניינית לדון בתביעה שלפניי נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה.

7. סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן - "החוק") קובע כי תובענה בענייני משפחה, בין היתר, היא :

"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו,... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".

מכך עולה כי בכדי שהסמכות העניינית תהא נתונה לבית המשפט לענייני משפחה יש לעמוד בשני תנאים, אשר אותם עלינו לבחון: הראשון - זהות הצדדים אשר צריכה להתקיים ביניהם קרבה משפחתית כהגדרתה בחוק. השני - מקור הסכסוך ביחסים המשפחתיים.

(א) זהות הצדדים ;

8. "בן משפחתו" -

הנתבעת 1 הינה אשתו לשעבר של התובע ולפיכך הינה בגדר "בת משפחתו", כמשמעו בסעיף 1(2)(א) לחוק.

הנתבעים 2-3 הינם הוריה של הנתבעת 1. בניגוד ל"בן זוג לשעבר" המופיע במפורש בחוק, הרי שאין הוראה דומה לעניין הוריו של בן הזוג לשעבר ונראה כי אין לחבר בין סעיפי ההגדרות השונים וליתן פרשנות מרחיבה לסעיף 1(2)(ג) על מנת שיכלול גם את הורי בן הזוג לשעבר [ראה בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) 2012].

יחד עם זאת, אין בכך שנתבעים אלו אינם נכללים בהגדרת "בן משפחה" כדי להוציא את התביעה מגדר סמכותו של בית משפט לענייני משפחה.

לשון החוק לענייני משפחה אינה מחייבת שכל הצדדים לתביעה יהיו בגדר "בן משפחתו" ומבחינה לשונית לפחות, ניתן לפרשה כמסתפקת בכך שרק חלק מבעלי הדין יענו על הגדרת "בן משפחה". ראו לעניין זה החלטת בית המשפט מיום 31.12.12 בתא (חי) 32440-08-11 קראוואני נגד סבאג (פורסם בנבו - שם בסעיף 3.4 להחלטה).

9. פרשנות זו מתיישבת אף עם קביעת בית המשפט בבע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני לפיה:

"הגמשת כללי הדיון ודיני הראיות לגיטימית כשמדובר בסכסוכים משפחתיים "אמיתיים" על מנת שלבית המשפט למשפחה יהיו כלים להתמודד עם סוג זה של סכסוכים ולהכריע בהם בדרך התואמת את הבעייתיות המיוחדת להם. אך ככל שפוחתת ה"משפחתיות" המעורבת בסכסוך ראוי לאפשר למתדיינים למצות את זכויותיהם הדיוניות והראייתיות הלגיטימיות במסגרת התדיינות אזרחית "רגילה"."